הדוד יהושע - יהושע מרגולין, מבשר תרבות הטבע בישראל.

על החצב

אחרי שקראתי את הדף הפותח של הנשיונל ג'יאוגרפיק של ספטמבר על החצב, החלטתי לכתוב שוב את התיאור, מנקודת מבט קצת אחרת, פחות הסבר מטריאליסטי וראייה של יתרונות אבולוציוניים ויותר מתוך התבוננות וניסיון לראות את החצב כמו שהוא וכמו שראוהו בימי קדם.

כשמתבוננים בחצבים פורחים נדמה כאילו הם מנותקים מהאדמה. הם עולים אל השמיים במהירות של כמה ימים, כמו חץ שלוח כלפי מעלה, ללא עלים ירוקים, ללא עלי גביע ירוקים המחפים את הפרחים, וללא כל זכר לגבעול עמיתי כלשהו הנושא עלים, כמו יתר הצמחים הרגילים. עמוד הפריחה הגבוה מוציא מיד פרחים לבנים, כל פרח נישא על עוקץ נפרד, וכולם יחד יוצרים מעגלים של פריחה ההולכים ומטפסים כלפי מעלה. פריחה שכזו מוגדרת במגדיר הצמחים כ"פריחה בלתי מסתיימת", ובאמת נדמה כאילו היא לא תסתיים לעולם, שהרי כל הזמן מופיעים בקצה העליון של העמוד עוד ועוד פרחים, בעוד הקודמים להם הופכים די מהר לפירות ירוקים וכדוריים ההולכים ומתמלאים בזרעים. הפירות הופכים להלקטים חומים הנפתחים לשלוש, ובהם זרעים שחורים כפחם וקשים כאבן המתפזרים סביב.

לפרח הבודד יש שישה עלי כותרת צחורים היוצרים מגן דוד מושלם, משושה משוכלל המורכב משני משולשים שאינם פוגשים זה את זה, שלא כמו במחומש, בו לכל פינה יש מפגש אחד עם פינה שכנה לה[1]. המשושה לכן, בניגוד למחומש, נחשב בעל תכונות אלוהיות בתרבות האדם: השושן הצחור, אחיו של החצב, הוא סמל למתנת אלוה, סימבול של דבר האל המתגשם בהולדת המשיח[2]. 

הפרח אצל כל משפחת השושניים, ובכלל זה החצב, מופיע כאילו מהשמיים, ללא עלי גביע, ללא עלים רגילים מסביבו, על עמוד תפרחת נישא אל על (חבצלת, נרקיס וחבריהם למשפחה) ולכן אין פלא שכך ראוהו בני האדם: מתנת אלוהים.

גם הבצל מגביר בתכונותיו את תחושת האלוהות שמשדר הצמח, ומגשים הלכה למעשה את יכולת הניתוק מהאדמה שיש לחצב. ניתן להוציא צמח שלם בזמן צמיחתו, עם עמוד הפריחה, או עם העלים אחרי נבילתו, והוא כאילו לא הרגיש בכך שנותק מהקרקע. הבצל הוא איבר המאפשר לצמח להתנתק בקלות מהאדמה. ואמנם בסוף הקיץ, בעונה היבשה ביותר בה אף צמח אחר לא מלבלב ופורח (חוץ מהטיון הדביק אולי) ניתן לראות בצלים שהם כמעט מחוץ לקרקע, ואף כאלה המתגלגלים על פני האדמה, המתחילים בפריחה. כאילו יש בהם כוח אלוהי המאפשר להם לחיות ללא האדמה, להתגלגל ממקום למקום כמו בעל חיים, ולהתקשר לקרקע רק בעונת הגשמים, כאשר הם ממש חייבים לשתות.

העלים הירוקים של החצב מופיעים אחרי תחילת הגשמים, והם בשרניים וגדולים, וכמו שאר עלי השושניים כולם, יש להם עורקים מקבילים, והם דמויי חרב או חץ. הם יוצאים כולם מנקודה אחת, ועל שמם נקראת התופעה "שושֶנֶת עלים", ונובלים בקיץ. לבלוב זה מאפשר את צבירת המים בשורשים ובגלדי הבצל, והמים מאפשרים את הפריחה בעונה השחונה ביותר. לכן במבשרי היורה ישנם צמחי בצל רבים.

כך חוצב החצב את האדמה בפריחתו, עולה אל-על בלובן פריחתו ומשרה אווירה של טוהר וקדושה לקראת ראש השנה וחגי תשרי. לא סתם אולי נקבעו חגי תשרי עם הפריחות של החצב, הסתוונית, החלמונית ובן החצב – כולם מאותה משפחה של השושן הצחור, צמחי האלוהות והקדושה.

---

[1] המחומש הוא סמל האנושות והאדם, ועל כך בפרק אחר, על הוורד הקוצני.

[2] גבריאל היורד ארצה לבשר למרים את בשורת הולדתו של ישוע, מביא עמו את השושן הצחור – ניתן לראות זאת בכל הציורים של האירוע מימי הביניים ואחריהם.  

על דבורים ובני אדם

על דבורים ובני אדם  

ע"פ ההרצאות על הדבורים שנתן רודולף שטיינר בדורנאך, פברואר, 1923

לאדם יש מוח ולכן קל יחסית לבני אנוש לייחס את התודעה ואת האינטליגנציה שלנו לאיבר זה, המצוי בתוך הראש והאחראי לאחד הכלים החזקים ביותר שלנו: החשיבה. נדמה כי המוח הוא כמו יחידת החישוב המרכזית של המחשב, זו המנהלת את המכונה, ומרוכזים בו היכולות לפקד על השרירים, להפריש את ההורמונים הדרושים ולשלוח את מסרי התקשורת להפעלת המנגנון האנושי. זה הגיוני, למרות שתמיד נשארת אותה שאלה מיותמת – מי זה המפקח על פעולת המוח והיכן שוכן האני הפנימי.

לעומת האדם, בכוורת הדבורית לא קיים איבר מארגן שכזה. כאן משפחת הדבורים המתפקדת כגוף אחד מפגינה אינטליגנציה מדהימה ללא איבר מארגן, ללא מוח. כל פרט בדבורית נשמע לכוח מארגן זה, אך הוא לא קיים במציאות הפיזית-חומרית כאיבר של הדבורית. נדמה כאילו המלכה היא השולטת בדבורית והיא המארגנת אותה, ובאמת יש האומרים כי הפרומונים שהמלכה מפרישה הם אלה שמנהלים את הכוורת, אך בהתבוננות פשוטה ניתן לראות כי משפחה של דבורים מתפקדת היטב גם ללא מלכה בכל שאר הפעילויות, וגם יודעת לגדל לעצמה מלכה בעת הצורך. לכן יש לחפש את האיבר המארגן את הדבורית בעולם אחר, בשדה התודעה של הדבורית, השדה הבונה והיוצר אותה, השדה המארגן אותה. מה שקיים אצלנו בתוך הראש מצוי אצל הדבורים בשדה העוטף את האשכול, בתווך המארגן, בשדה הצורני (כפי שמכנה אותו רופרט שלדרייק).

כמו כן, הצד הסקסואלי, איברי הרביה, מדוכאים אצל הפועלות בכוורת ומפותחים במיוחד רק אצל פרט אחד שאנו קוראים לו מלכה. למעשה, יותר נכון לקרוא לה "שפחת הריבוי" כי משפחת הדבורית הטילה עליה את עבדוּת הטלת הביצים, בכדי לשחרר את הפועלות לשאר עבודות הכוורת. כך, תחום חשוב זה, מערכת הרבייה, שאליו שייכת גם האהבה, מדוכא ומודחק לגמרי במשפחת הדבורים כולה. מאחר וכוח האהבה של ההתרבות קיים בכל אורגניזם, הדבורית כסופר-אורגניזם מפנָה את כוח האהבה לפעילות אחרת; לפעילויות של ניקיון, האכלה, בנייה של חלות דונג, איטום, שמירה והבאת מזון. כוחות של אהבה פועלים לכן בכל פעילות הכוורת, בדיוק כפי שאם, החדורה באהבה לתינוקה מטפלת באהבה בבית בו הם גרים, מנקה אותו ומרפדת אותו, כך נמצאת אהבה בכל פעילות של דבורת הדבש. אם אצלנו מתעורר רגש האהבה במפגש אנושי מסוים מאד, אם זה בין בני זוג ואם זה בין אם לילדהּ, הרי הכוורת כולה פועמת באהבה כל הזמן, במהלך כל הפעילות שלה. בנוסף על כך, מאחר והדבורים מייצרות דבש, הן מחדירות אותו באהבה, מספיגות בו את כוח האהבה, וכשאנחנו אוכלים דבש, האהבה שלנו וכוחות הנפש שלנו מתעוררים, מתחזקים ופועלים ביתר אהבה ביחד עם הגוף ועם מערכות חילוף החומרים והנוזלים שבו.

אם נמשיך את ההשוואה בין דבורת הדבש לבין האדם, וננסה למצוא את הגוף הפיזי של הדבורה, נראה כי הדבורית בונה לעצמה גוף חיצוני, מעין שלד, בחלות של דונג המופרש מגופן. הן מעבדות את הדבש למעין שומן רך, דונג - חומר בראשיתי וראשוני, שממנו הן בונות שלד של חלות קרובות אחת לשנייה, בהן הן עובדות, אוגרות מזון ומגדלות את הדור הבא. האדם עושה זאת באמצעות הדם, ותאי הדם הזורמים בגוף מביאים כוחות של בנייה, סוכר וחמצן, מהראש ומהלב-ריאות אל שאר האיברים, השרירים והעצמות. הפועלות הן כמו אותם תאי דם: הן זורמות בכל הכוורת, מעבירות חומרים ומידע, פרומונים ומזון, בין כל תאי ה'גוף': מצד אחד, אל איברי הרבייה שהם כמו המלכה, קרובים יותר לתאים העובריים ולכוחות הבנייה של הדורות הבאים; ומצד שני – אל המוח ותאי העצב, שהם כמו הזכרים, קרובים יותר למלכות הארץ מאשר למלכות השמש, הולכים ומתנוונים, הולכים ומתים אחרי שביצעו את תפקידם, התפקיד האדמתי, הארצי, של ההפריה.

על פי השוואה זו, אם נחפש את הדונג בגוף האדם, נראה שהוא מצוי בדם, הדונג הוא מעין רוח של דם אנושי, חצי נוזל חצי מוצק (טמפ' התכה של 62 מעלות צלזיוס), ניתן בקלות ללישה ולעיבוד ויחד עם זאת חזק ודוחה מים. הדונג מופרש מבטן הדבורים, לכאורה הוא חלק מגופן, וזורם החוצה לתוך כלי הקיבול של אשכול הדבורים, בו הן מעצבות את שלד גופן, את חלות המשושים. נרות הדונג שאנו מדליקים הם לכן סימבול, סמל לסובלימציה שעלינו לעבור אם ברצוננו לבנות את עצמנו מחדש, להשתמש בדונג נוזלי ואפילו גזי בכדי לעצב מחדש את הגוף הפיזי שלנו, את השלד ואת השרירים, כמו גם את הנפש שלנו ואת הרגליה. הדם הוא הנפש (דברים, יב', כג'), והדונג הוא הנפש של הדבורים. הן מעצבות אותו לגוף פיזי של חלות ההולכות ומתקשות כמו העצמות בשל השארת הקליפות החומות של גלמי הזחלים בתוכן. ההתקשות של שלד העצמות בגופנו, כמו אותה התקשות של החלות, מכסה ומחביאה את אותה תכונה עוברית, ראשונית, של דונג, של דם זורם, בתוך צורה קבועה וקשה של חומר מוצק.

גידול דבורים ליד הבית

לאחרונה התחלתי בגידול דבורים ליד הבית. 

יש ארגון נהדר שנקרא "מגן דבורים אדום" שהקימו יוסי אוד וחברים, ובזכותו קיבלתי במתנה 2 נחילי דבורים - אחד מקיר בבסיס צבאי והשני מארון חשמל בבית ספר. חוץ מזה קניתי גם שני נחילים עם מלכות צעירות, ובחודש האחרון, תחילת החופשה בבית הספר, אני מגדל דבורים. הנה ראו:

https://www.youtube.com/watch?v=iHNNcSvKenk

https://www.youtube.com/watch?v=ODqphr6Q35w

יש הרבה שיח עכשיו על הדבורים: הן לכאורה נעלמות בגלל תופעה חדשה שנקראת CCD (סימפטום התמוטטות המושבה), ויש על זה יותר ויותר מחקר, אבל מסתבר שתמיד היו תופעות של משברים בגידול הדבורים, למשל מחלות הולד למיניהן, וגם כניסת אקרית הוורואה לישראל. כל משבר כזה יוצר גל של אהדה ודאגה לדבורים, שבלעדיהן אין לנו פירות מאכל, כי הן דואגות להאביק גידולים כמו אבוקדו, תפוח ושקד. אבל יש כנראה רווח גדול למעבדות ולמדענים מסוימים בייצור דעת קהל אוהדת למשברי דבורים, ויתכן והמשברים האלה הם רק בתודעת הציבור ולא ממש מתרחשים בטבע אצל הדבורים [כמו שאמר לנו יוסי סלבצקי, מדריך דבורים ארצי, באוסטרליה לא הייתה דבורת הדבש ותמיד היה שם מזון]. אני אישית חושב שהדבורים לא נעלמות ולא במשבר, אבל יש למצוא דרכים להוריד את ציפיות הרווח הכלכלי מדבש ומשירותי האבקה, ולנסות לגדל אותן קצת יותר קרוב לדרכי הטבע שלהן.

אחת הבעיות העיקריות היא אבדן שטחי מרעה לדבורים: אין מספיק פרחים בארץ. 

בעיה נוספת היא טורפים: השרקרק המגיע עם האביב מאפריקה, והדָבּור (צרעה מזרחית) המתמכר לדבורים כמזון עסיסי ועשיר בקיץ הלוהט והיבש שלנו. צרעות שהתרגלו לאכול מהכוורת, יכולות לצוד מאות דבורים ביום. גם אקרית הוורואה היא מזיק חזק וערמומי, שמתרבה בתוך התאים החתומים של הולד (הזחלים המתגלמים) והוא לא נעלם גם בהדברה חכמה שנעשית כאשר אין ולד (זחלים). יתכן וגידול דבורים ליד הבית יכול להתמודד עם כל הבעיות האלה גם יחד, למרות שדבוראים מקצועיים שמתפרנסים מדבש לא יאהבו שיש לנו עכשיו את אספקת הדבש הפרטית שלנו.

אז למה כדאי לגדל דבורים ליד הבית דווקא?

ראשית, יש יותר מרעה בעונה הקשה, היא עונת הקיץ, ויתכן וגם בחורף, בתוך היישוב. ביולי אוגוסט מתייבשים לגמרי שטחי הבר ומעטים הפרחים בטבע. לעומת זאת, בגינות המטופחות שלנו יש לא מעט פרחים: עצים ושיחים שפורחים תודות להשקיה ולטיפול במהלך כל הקיץ. אלה הם צמחי תרבות מיובאים כמו אורנית לוהבת, לויקופיליום מכסיף, או צמחים מקומיים כמו גרניום (פלרגוניום ריחני) ורוזמרין, שפורחים גם בעונה הקשה ומאפשרים לדבורים לשרוד. לקראת הסתיו מתחילה פריחה נוספת בשולי הדרכים ובחורשות שליד הבית, של טיון דביק וחרובים שמאפשרים לדבורים להיכנס עם קצת יותר דבש במאגרים לחורף הקר.

שנית, הטורפים התרחקו. הדָבּור מקנן באדמת הבור בשדה הפתוח, וככל שהשדות רחוקים תודות לבניה מסביבנו כך גם הטורף הנורא הזה. ומי שלא ראה דָבּורים מחסלים כוורת דבורים לא ראה דבר איום מימיו. בשכונות פנימיות יותר הסיכוי לפגוש בדָבּורים קטן עוד יותר.

שלישית, המעקב שלנו הרבה יותר צמוד, וניתן לראות הרבה דברים מהתבוננות בכוורת הפעילה מבחוץ: כמה דבורים נוחתות כל דקה, באיזה שעה של היום הפעילות גדולה, האם הן מנפנפות בפתח לאוורור ולקירור (אולי כדאי לשים אותן בצל?), כמה דבורים חוזרות עם אבקה בכל דקה – ככל שיותר, כך כמות הוולד שעליהן להאכיל גדולה יותר. בהתבוננות כזו ניתן לעשות החלטות נכונות יותר בזמן קצר יותר, והכי חשוב – לכל דבורית בנפרד. כל כוורת היא קצת שונה: קצב ההטלה של המלכה אחר, כמות הדבורים לכן שונה בכל דבורית, ואז כמות האבקה האגורה וכמות הדבש שהן מצליחות לאגור – תלויות כמובן בכמות הדבורים הכללית. לכן הטיפול הוא פרטני. יתכן וכוורת אחת זקוקה למנת האכלה נוספת ואילו זו שלידה - לא. יתכן שאחת צריך לפתוח ולראות את המלכה ויתכן שהשנייה שלידה ממש בסדר. נכון שצריך לעקוב בפתיחה אחר כולן, אבל לא באופן גורף.

ככלל, כמה שפחות הפרעות יעזרו לדבורים לשמור על עצמן מהמזיקים והמחלות: לתת כמה שפחות תוספות מלאכותיות או קביים: מסגרות סגורות, חוט תייל ושעוויות הן תוספות כאלה ויש להימנע מהן (אני מנסה כוורות עם פסי עץ, Top-Bar); לא לפתוח את הכוורת יותר מדי ולזכור שכל פתיחה היא סוג של טראומה; לא להעביר כוורות ולא לנדוד איתן – כל הסתגלות לוקחת אנרגיות ומייצרת סטרס, והעיקר – לא לקחת כל כך הרבה דבש ולא להאכיל כל כך הרבה סוכר. יכול להיות שכל אלה, כטיפול אלטרנטיבי לגידול המסחרי של הדבורים השואף בעיקר למיקסום כמות הדבש, יעזרו לדבורים ולנו לחיות חיים בריאים יותר ושפויים יותר. 

מהבלוג של רופרט שלדרייק

שלום חברים,

רופרט שלדרייק טוען כי המדע כיום עומד על כרעי תרנגולת - לא ניתן לחזור בצורה מוצלחת על תוצאות מדעיות!
בפרסום האחרון של הבלוג שפתח אחרי צאת ספרו "אשליית המדע" (בארה"ב הוא נקרא "לשחרר את המדע לחופשי"), הוא מתאר לאחרונה מצב עגום ביותר: מדענים, כמו גם חברות התרופות הגדולות,שואפים לפרסם רק הצלחות, והצלחות כאלה שמושכות תשומת לב. הרבה ירחונים מוכנים לפרסם כמעט כל דבר הנראה חדשני, פורץ דרך, מוצלח ויפה. אך כאשר מדענים רוצים לחזור על ניסוי - זה כבר לא מושך אף אחד לקרוא את התוצאות, וירחונים ממעטים לפרסם ממצאים כאלה. כך יוצא שכאשר ניסויים לא מצליחים ותרופות לא מניבות תוצאות חיוביות, אף אחד לא יודע מכך, ועל מרבית הניסויים שפורסמו לא ניתן לחזור בצורה מוצלחת.
זהו משבר אמתי, בהתחשב בעובדה שמדינות משקיעות טריליוני דולרים במחקר, ובמיוחד במחקר ביו רפואי, מדי שנה, משבר שהפסיכולוג ניקולס המפרי קרא לו "משבר הסאב-פריים של המדע" כהשוואה למשבר המניות של 2008.

נדמה כי כנסיית המדע חזקה מדי מכדי שעובדות כלכך משמעותיות יזעזעו אותה - המערכת פשוט ממשיכה להזין את עצמה ולהתגלגל.

מתוך ההקדמה למטמורפוזה של הצמח של גתה, בהוצאת ויימר 1893, רודולף שטיינר (עורך) בקרוב בעברית!

[מתוך הספר "מדע גתאני" של רודולף שטיינר (GA01) שהוא אוסף ההקדמות לכתביו המדעיים של גתה]

פרק I – המטמורפוזה של הצמח

הרעיון שפיתח גתה על הצמח הארכיטיפי (Urpflanze) מקבל צורה בהירה יותר והחלטית במחשבותיו. בגינה הבוטאנית בפדואה (המסע האיטלקי, 27 בספטמבר, 1786), נתקל גתה בצמחיה שנראית לו מוזרה, ו"המחשבה שאולי ניתן לפתח לעצמך את כל הצורות של הצמח מתוך הצורה האחת", הופכת לחיה עוד יותר בראשו. ב-17 בנובמבר 1786, הוא כותב לקנבל: "פיסת הבוטניקה הקטנה שלי היא בפעם הראשונה תענוג אמיתי בשבילי; באדמה זו שבה הצמחייה, שהיא יותר שמחה ופחות עונתית, חשה בבית. כבר עשיתי כמה תצפיות כלליות נחמדות שתוצאותיהן ישמחו גם אותך". ב-19 בפברואר, 1787 (ראה המסע האיטלקי), הוא כותב מרומא שמצא דרך "לגלות קשרים חדשים יפהפיים שיראו כיצד הטבע משיג משהו עצום שנראה כאילו כלום: מתוך הפשוט, מתפתח המרובה ביותר". ב-25 במרץ, הוא מבקש לומר להרדר שבקרוב הצמח הארכיטיפי שלו יהיה מוכן. ב-17 באפריל (ראה המסע האיטלקי), בפלרמו (?) הוא כותב את המילים הבאות על הצמח הארכיטיפי: "אחרי הכול, מוכרח להיות צמח כזה! אחרת איך אדע שמבנה כזה או אחר הוא צמח, אם לא כולם נוצרו על פי אותו המודל?". הוא חשב על קומפלקס החוקים ההתפתחותיים שבונה את הצמח, שהופך אותו למה שהוא, ושבאמצעותו, כשאנו מתבוננים באובייקט זה של הטבע, אנו מגיעים למחשבה "זהו צמח": כל זה הוא הצמח הארכיטיפי. ככזה, הצמח הארכיטיפי הוא משהו אידיאלי, משהו שאפשר רק להחזיקו במחשבה; אבל הוא מקבל דמות, הוא מקבל צורה, גודל, צבע, מספר איברים מסוים וכדומה. הצורה החיצונית איננה משהו קבוע, אלא היא יכולה לעבור אינסוף טרנספורמציות, שכולן תואמות את אותו הקומפלקס של החוקים ההתפתחותיים ובהכרח נובעות ממנו. אם אנו מצליחים לתפוס את החוקים ההתפתחותיים הללו, את התמונה הארכיטיפית הזו של הצמח, אזי אנו מחזיקים, כרעיון, את האופן שבו הטבע בונה כל צמח בודד, ואת האופן שעל פיו כתוצאה מכך, הטבע מגשים כל צמח ומאפשר לו להתהוות. וכן, ניתן אפילו להמציא צורות של צמחים על-פי חוק זה, שיכולים בהכרח להיווצר מתוך הוויה זו של הצמח ושיוכלו להתקיים אם התנאים ההכרחיים לכך יופיעו. אם כן, נראה שגתה מחפש להעתיק אל רוחו את מה שהטבע משיג ביצירה של הישויות שלו. ב-17 במאי, 1787, הוא כותב להרדר: "יתרה מכך, אני מוכרח לספר לך שאני קרוב מאוד לגילוי הסוד של יצירת הצמחים וארגונם, ושזהו הדבר הפשוט ביותר שניתן היה לדמיין... הצמח הארכיטיפי יהיה היצירה הכי מופלאה עלי אדמות, והטבע עצמו יקנא בי בגללה. עם המודל הזה והמפתח אליו, ניתן יהיה להמשיך ולהמציא צמחים לנצח, צמחים שמוכרחים לנהוג לפי החוק; משמעות הדבר היא: אילו צמחים, אפילו אם אינם קיימים, עדיין יכולים להתקיים, ואינם למשל? הצללים והאשליות של ציירים או משוררים, יש להם מן הסתם אמת פנימית והכרחיות. אותו חוק יכול לחול על כל שאר הדברים החיים". הבדל נוסף בין ההשקפה של גתה לזו של דרווין מופיע כאן, במיוחד אם חושבים על האופן שבו בדרך כלל מובאת ההשקפה של דרווין. היא מניחה שהשפעות חיצוניות פועלות על המהות של האורגניזם כמו גורמים מכאניים ומשנות אותו בהתאם. לדעתו של גתה, השינויים הפרטניים הם ביטויים שונים של האורגניזם הארכיטיפי היכול לקבל צורות רבות ומגוונות, ושבכל מקרה נתון הוא מקבל את הצורה המתאימה ביותר לתנאי הסביבה שלו. תנאים חיצוניים אלה פשוט גורמים לכך שכוחות הבניה מובילים להתגשמות צורה מסוימת. הכוחות הללו כשלעצמם הם העיקרון הקונסטיטוטיבי, האלמנט היוצר בתוך הצמח. לכן, ב-6 בספטמבר, 1787 (המסע האיטלקי), גתה קורא לו גם hen kai pan (משהו שהוא אחד והכול) של עולם הצמחים.

אם ניכנס כעת ביתר פירוט אל הצמח הארכיטיפי הזה עצמו, ניתן לומר עליו את הדבר הבא. הישות החיה היא שלם שמכיל את עצמו, שמוליד מתוך עצמו את כל הצורות שלו. הן בסמיכות החלקים שלו והן ברצף הזמן של צורותיו נמצא קשר הדדי, שלא נראה כי הוא נקבע על ידי מאפייני חלקיו הנתפסים בחושים, וגם לא בקביעה מכניסטית-סיבתית של המאוחר על פי הקודם, אלא הוא נשלט על ידי עיקרון גבוה יותר שנמצא מעל לכל חלקיו וכל מצבי ההוויה שלו. העובדה שמצב מסוים אחד נוצר ראשון ואחר נוצר אחרון נקבעת מתוך טבעו של השלם; הרצף של מצבי הביניים גם הוא נקבע על ידי הרעיון של השלם; מה שמגיע קודם נקבע ע"י מה שמגיע לאחר מכן, ולהיפך. בקצרה, בתוך האורגניזם החי, ישנה התפתחות של דבר אחד מתוך האחר, מעבר של מצבי הוויה אחד אל השני; לא קיים קיום גמור, סגור, של הדבר הבודד, אלא התהוות מתמשכת. בצמח, קביעת הצורה של כל איבר ספציפי על ידי השלם נעשית על פי התאמתו לצורה בסיסית מסוימת. ב-17 במאי, 1787 (המסע האיטלקי), גתה מספר להרדר על רעיון זה במילים הבאות: "התבהר לי שבאיבר זה (של הצמח) לו אנו קוראים עלה, טמון הפרוטאוס האמתי שיכול להסתתר ולהופיע בכל איבר. לא משנה איך מסתכלים על זה, הצמח הוא תמיד רק עלה, מחובר בצורה כל כך בלתי ניתנת להפרדה לנבט העתידי, עד שלא ניתן לחשוב על האחד ללא האחר". בעוד שאצל בעלי החיים מתגלה עיקרון עליון השולט בכל פרט נגלה בצורה קונקרטית כמי שמניע את האיברים ומשתמש בהם בהתאם לצרכיו וכדומה, לצמח עדיין חסר עיקרון זה של חיים אמיתיים; בצמח, עיקרון חיים זה מתגלם רק בצורה פחות ברורה, בכך שכל איבריו בנויים על אותו בסיס - למעשה, הצמח השלם מוכל כאפשרות שטמונה בכל חלק שלו, ובתנאים מיטיבים, זו יכולה להיוולד ולהתממש מתוך כל חלק. הדבר התבהר לגתה במיוחד בשהותו רומא, כאשר חבר המועצה רייפנשטיין, במהלך טיול איתו, שבר ענף פה ושם, וטען שאם נתקע את הענף באדמה, הוא יכול לצמוח ולהתפתח לצמח שלם. אם כן, הצמח הוא ישות המפתחת בהצלחה איברים מסוימים שכולם, הן ביחסי הגומלין ביניהם והן בקשר בין כל אחד מהם לשלם, בנויים בהתאם לאותו רעיון אחד. כל צמח הוא שלם הרמוני שמורכב מצמחים. כאשר גתה ראה זאת בבהירות, הדבר היחיד שעדיין הטריד אותו היו תצפיות פרטניות שיאפשרו להסביר במדויק ובפירוט את שלבי ההתפתחות שהצמח בונה מתוך עצמו. גם להשגת מטרה זו, מה שהיה דרוש כבר התרחש. ראינו כי באביב שנת 1785, גתה כבר ערך מחקר על זרעים; ב-17 במאי 1787, מאיטליה, הוא מכריז בפני הרדר שכבר מצא בבהירות ומעל לכל ספק את הנקודה שבה טמון מקור הצמיחה (Keim) של הצמח. בכך תיאר את השלב הראשון של חיי הצמח. אולם האחדות שבמבנה העלים גם היא חשפה עצמה באופן די ברור לעין. בנוסף לדוגמאות רבות אחרות שהראו זאת, גתה מצא במיוחד בשומר הטרי הבדל בין העלים התחתונים לעליונים, שלמרות זאת מהווים תמיד אותו האיבר. ב-25 במרץ (המסע האיטלקי), הוא מבקש ליידע את הרדר שהתיאוריה שלו לגבי הפסיגים כבר כל כך מלוטשת, שניתן להרחיבה אך בקושי רב. רק צעד קטן אחד נותר לעשות על מנת להוכיח כי גם עלי הכותרת, האבקנים והעלי הם עלים שעברו מטמורפוזה. המחקר של הבוטניקאי האנגלי Hill הוביל לכך; המחקר שלו הפך יותר ויותר ידוע באותה התקופה, והוא התייחס לטרנספורמציה של איברי הפרח ההופכים לאיברים אחרים.

שלוש צורות של חשיבה ביולוגית

במסגרת המחקר שאני עורך על המדע הגתאני, התגלגל לידי ספר חשוב של מאמרים העוסקים כולם מזוויות שונות ביכולת האנושית לחוות ולהבין את העולם האתרי, זה שרודולף שטיינר ייחס לתהליכי החיים, המתרחשים בעיקר מים אשר ביצורים החיים. אחד המאמרים הטובים והחשובים בספר הוא של וולפגנג שאד, גתאניסט ידוע ופורה שכתב עשרות מאמרים וכמה ספרים, שהחשוב ביניהם הוא "על האדם והיונקים".

להלן אנסה לסכם בקצרה את המאמר.

מאחר ולא ניתן לחוות את העולם האתרי בחושים הרגילים כי הוא נסתר מעינינו, יש לכן לפנות לצורך חקירתו לחשיבה הביולוגית, כלומר לבדוק מהם סוגי החשיבה הנוהגים בביולוגיה, בחקר החיים, שהם הם העולם האתרי. המתבונן במחקר הביולוגי הכללי מוצא שתי צורות חשיבה עיקריות: טלאולוגית וסיבתית.

החשיבה הסיבתית מניחה כי כל תופעה היא תוצאה של גורם כלשהו. החשיבה הסיבתית קשורה בעיקר לתופעות בעולם הדומם דווקא, במדעי הפיזיקה והכימיה. בטבע הדומם קל להבין דברים במונחים של סיבה ותוצאה, כמו הדוגמא המפורסמת שנתן שטיינר בספרו "תורת ההכרה": השמש מאירה את האבן, והאבן מתחממת כתוצאה מכך. היוצאים מהכלל במחקר הפיזיקו-כימי נצפים בעולם הקטן של האטומים דווקא, שם הרבה מהתופעות מוסברות באמצעות הסתברות, אבל גם כאן, הממוצעים ושאר המספרים החכמים נוטים להסכים עם התופעה הפיזיקלית הגדולה יותר במאקרו.

חשיבה טלאולוגית נגזרת מן העתיד, ורואה את ה"סיבה" לתופעה מסוימת בכך שהיא מכוונת לקראת מטרה כלשהי בעתיד. בד"כ משתמשים במונח לתאר חשיבה מהסוג הישן, הדתי, בה ההסבר לתופעה היה מיסטי, תלוי בהתנהגות אנושית או קשור בחוקי מוסר. חשיבה זו נחשבת לא נכונה כיום בביולוגיה, אך מתגלה כל פעם מחדש בכתיבה מחקרית שבה מתוארות תופעות לא מוסברות, בהן ה"טבע" דואג שדברים מסוימים יתפתחו למען מטרה מסוימת. כמו למשל, בניסיון להסביר את מבנה הכנף של הציפור, משתמש הכותב ללא מודעות בהתאמה של המבנה לתפקוד, כלומר, הכנף בנויה כך בכדי שתוכל לממש את תפקידה בטבע, ולהרים את הציפור. כלומר היא נבנתה מתוך ציפייה שתוכל להעיף את גוף הציפור. יש כאן טלאולוגיה. נראה שהאמצעים בהווה משפיעים על מערכות יחסי הגומלין שבפיזיולוגיה של היצור החי כך שמטרה מסוימת תתגשם בעתיד. הקביעה מתרחשת אחורה מן העתיד.

טלאולוגיה מתבטאת בעיקר בפסיכולוגיה, שיכולה גם להיות כזו של רגשות לא מודעים, כמו הדחפים הכי פשוטים של האורגניזם, הרעב לאכול, למשל. דחפים כאלה כמו לעוף, לברוח, לאכול מיועדים לשמירה על החיים, ואינם מגיעים בהכרח לתודעה. טלאולוגיה יש גם בעבודה מודעת של אדם בתכנון טכנולוגי למשל, בה ההקרנה של העתיד על ההווה היא המכוונת את הפעילות, ולמעשה כל פעולת רצון מושפעת מהעתיד יותר מאשר מהעבר (וגם כמובן בלקיחה בחשבון של חוקי פיזיקה או כימיה סיבתיים). לא ניתן להסביר כל פעילות של יצור חי מבחינה מהותית רק בצורה כימית באמצעות סיבתיות (סוקרטס לא הלך לכלא כי רגליו נשאו אותו וכי הגנים שבו פעלו בצורה מסוימת) כפי שלא ניתן להסביר פעילות אנאורגנית כלשהי בדומם באמצעות טלאולוגיה (אין האבן רוצה לעשות מסלול פרבולי בזריקתה).

בחקר החיים, בביולוגיה בת זמננו, מופיעות כל הזמן שתי צורות החשיבה, הסיבתית והטלאולוגית. האורגניזם הרי מייצר כל הזמן חומר מת, חומרים שניתן לחקור אותם בנפרד ממנו, או אחרי שממצים אותם ממנו, ומכך ללמוד על פעילותו הפיזיולוגית. במקביל, בעלי החיים (וגם צמחים במידה מסוימת) מראים בהתנהגותם מאפיינים שיש בהם התחשבות במה שיקרה בעתיד, והם מתארגנים בהתאם לכך בהתנהגות שניתן להסבירה רק באופן טלאולוגי (כמו קינון, למשל). מדענים שמרגישים קרבה ויכולת הבנה שהן קרובות יותר לעולם החומר מנסים להסביר כל תופעה בחיים במונחים של סיבה ותוצאה, אבל יש גם כאלה שרואים בכל תופעה את הדרישה מהעתיד, והסבירו התנהגות בעלי חיים במונחים יותר פסיכולוגיים אנושיים ( כמו  Drisch שכתב על הפסיכואיד). Rensch  והקל אפילו ראו 'נפשיות' בכל אטום וחלקיק, באיזה סוג של מוניזם, אחדותיות שאטומה לרבגוניות של ההתנסות האנושית. אבל כיום החשיבה הנפוצה ביותר היא זו הקשורה בניאו-דרוויניזם והיא מסבירה כל תופעה בחיים בד"כ לכאורה רק באמצעות העיוורון של הברירה הטבעית, המנטרלת (ללא מודעות או גרעין מארגן כלשהו) כל יצור שאינו מתאים לסביבתו, ומשאירה רק את בעל היתרון ההישרדותי, מבלי להראות (חשיבתית) כל טלאולוגיה, או דרישה מהעתיד.

ניאו-דרוויניזם יכול להסביר רק התפתחויות ושינויים בתוך המין או הסוג, אך מתקשה ביותר להסביר את המעבר בין מינים או בין סוגים ביולוגיים. קשה ביותר להוכיח אמפירית את המעבר מוורד לשזיף, אם כי הדמיון ביניהם גדול מאד, והם שייכים לאותה משפחה בוטנית. למעשה, אם נשים לב לקשר בין מגוון האורגניזמים השונים על משפחותיהם נראה כי ההתפתחות האבולוציונית הביאה ליותר עצמאות מהסביבה מאשר הסתגלות לסביבה. בכל מה שקשור להיווצרות זנים בתוך המין נדמה כי הדרוויניזם פועל, ובכל מה שקשור להיווצרות הסוג, שהוא קבוצה של מינים, הפרט מראה חופש ועצמאות כזו שקשה להסביר אותה במוטציות אקראיות והישרדות המתאימים ביותר. אתה מודע לכך רק כשאתה לומד את מושג ה"מין", שהוא:

מעגלי מים - האם נתגלתה התופעה מתוך תמונת החשיבה האתרית?

"אוסף כל הפרטים היכולים להביא צאצאים פוריים ביחד". הפרט הוא תמיד עצמאי בהתנהגותו, בעוד הביולוגיה של החלבונים שלו משותפת כמעט לגמרי לזו של החבר השני במין שלו. מאחר והטלאולוגיה לא מקובלת כיום והחשיבה הביולוגית מושפעת מאד מהחשיבה הפיזיקו-כימית, ביולוגים מחפשים סיבות בתופעות הקטנות, במולקולות ה-DNA, במבנים חלבוניים, וכאשר נעשים ניסיונות להסביר את כל המאפיינים של האורגניזם או של המין כולו אין ברירה, ומגיעים גם לטלאולוגיה. ואולם, אם יש למאפיינים אלה מטרה בשמירה על החיים, מיד מנסים הביולוגים להסביר את הסיבה לכך בחשיבה סיבתית, ואז נתקעים כי קשה למצוא סיבות מולקולריות להתנהגות חברתית של מין מסוים של בע"ח, למשל. כך הניאו-דרוויניזם מחפש טלאולוגיות ומנסה להסביר אותן בסיבתיות, לרוב בחוסר הצלחה.

במקביל, נעשו מחקרים רבים על הקשר בין גוף לנפש, אך אלה לא הצליחו להסביר סיבתית את תופעות הגופנפש, גם ואפילו בעזרת חקר המוח. לכן יש להצביע כאן על ממד שלישי אותו תיאר רודולף שטיינר ואשר קרא לו (על בסיס היסטורי חברתי) האתרי, אשר בונה בפעילות החיים שלו את הנפשי ואת הגופני בו זמנית, בזמן שהוא עצמו לא נמצא בהם. בנייה זו בו זמנית של שני הממדים, הגוף והנפש, אף אחד מהם לא יכול לעשות כשלעצמו, כלומר הנפש לא בונה את הגוף או להיפך. והרי הנפש היא זו שאחראית על ההכרה, ועל מתן ההסברים. לכן ניתן להסביר את הצורה ואת התופעה בעולם החי רק בפעילות הנוכחת של החיים, זו שמתייחסת לעצמה בכל רגע נתון, ובונה הן את הנפש והן את החומר של האורגניזם. זהו העולם האתרי.

ואמנם, המחקר המתקדם יותר העוסק בתהליכי החיים עצמם הביא לגילוי הקיברנטיקה של הביולוגיה, שהיא מצליחה יותר בתיאור המציאות. נתגלו מעגלי היזון חוזר של הומאוסטזיס שהתקבלו טוב יותר אצל מבקשי הסיבתיות בגלל המינוח הטכנולוגי החדש, ומונחים טכנולוגיים כמו "יחידת הבקרה" או  "גששי חישה" התקבלו בטבעיות. זאת למרות שלא ניתן בעזרתם להסביר את האורגניזם השלם, כי הוא אינו מכונה. אז לאיזה מבין 3 סוגי החשיבה שלנו שייכת הקיברנטיקה? נראה כי הקיברנטיקה שייכת יותר לסיבתיות, כי היא תמיד נדרשת לסיבה לכל תופעה, ולא מסוגלת לתפוש את הבו-זמניות של האורגניזם. האורגניזם מיוחד כל כך, כי הוא מצליח להתפתח ולשנות את ההומאוסטזיס שלו כל הזמן למרות המעגליות הטכנולוגית ולא בזכותה, מה שאף מכונה לא יכולה לעשות ללא האדם.

לפיכך, בכדי לעבור לתיאור ממצה יותר של תופעות אורגניות, יש לעזוב את המילים ולחוש את המידיות והבו-זמניות של אירוע ביולוגי, כפי שאירע בגילוי האנזימים והחלבונים שלהם. כיום לא ניתן להפריד בין החומרים - הם פועלים יחד ובו זמנית בכל רגע של החיים, ויש לתארם לא בצורה סיבתית ולא טלאולוגית. יחסי הגומלין בין חומרים ביצור החי הם בו-זמניים ומשפיעים מידית בתנאיהם אחד על השני. יש לראות את התופעה בהקשרה המידי, ולבדוק האם היא הכרחית או שייכת למכלול, על-פי הקריטריון שקבע כבר גתה ב-1784: "העקביות הפנימית המצויה בכל השלם הופכת כל יצור חי למה שהינו, ואדם הוא אדם הן בעצם בלסת העליונה שלו והן באצבע רגלו הקטנה". צריך לבדוק עקביות והידברות של כל התכונות הנגלות לחושים, שיש להן עדויות רבות. בנוסף, יש לוודא שקיפות ובהירות של תופעה מהצד הפנימי שלה, וגם לנסות ולאסוף שפע של ראיות שעוזרות לפתור בעיות שלא היו ניתנות לפתרון בצורה אחרת. למשל, למצוא תכונה פנימית נוספת של האורגניזם כמו יכולת העיכול של חומרים מסוימים, בעקבות התבוננות מקיפה על התנהגותו ושאר תכונותיו. מאחר ולא ניתן להתנסות באתרי ישירות, עלינו לבדקו משני קטביו: הפסיכולוגי, בהתנסות שבראיות, ובפיזי – ביכולת יישום פורייה.

מה זה אומר להיות "עצלן"? מתוך מאמרו של קרייג הולדרייג' באתר נייצ'רטינסטיטוט

נסכם בכך שהצגנו שלושה סוגים של חשיבה ביולוגית: 

·       -  חשיבה סיבתית של הפיזיקלי, החומר הדומם, הנקבעת ע"י העבר, הזמן שלה הוא מנותק, ניתן לעצרו ולהמשיכו,

·        - חשיבה טלאולוגית, פסיכולוגית, נפשית, שבאה מהעתיד, ושהזמן שלה לא קיים במציאות,

·        - חשיבה של ההווה החי, המתהווה כל הזמן, ולכל אורגניזם הזמן המיוחד שלו המנוגד לזמן החיצוני, ששטיינר קורא לו גוף הזמן, בו היצור החי פתוח וגם סגור לסביבה שלו.

היצור החי מדגים לנו בחייו את תפיסת רצף הזמן של עבר הווה עתיד בעצם חייו, ועלינו להחליט באיזה צורת חשיבה מבין השלוש ניתן לבדקו בכל שלב. אם נרצה לחקור את הגוף הפיזי שלו ניתן להשתמש בחשיבה סיבתית, ואם נרצה לחקור את השאיפות או את הכוונות של האורגניזם בהתנהגותו, אין ברירה אלא להשתמש גם בחשיבה טלאולוגית. ובכדי לחקור את רגעי החיים של היצור החי, המתהווים באופן רציף, על מערכות היחסים המורכבות שלו עם הסביבה, נדמה כי נצטרך לפתח חשיבה מסוג אחר, חשיבה אתרית.

נראה כי דרך חשיבתו של גתה הייתה אתרית יותר ומותאמת לחקר החיים, בראייתו את התנועה, התהליכים והיחסים יותר מאשר את הצורות המוגמרות, ולכן אמר ב-1829 : "אל תחפש דבר מעבר לתופעות, הן בעצמן התיאוריה".