שלום חברים,
אתמול בכנס "אדם עולם" פגשתי מורים וגם הורים רבים שמודעים לבעייתיות שבקיומה של מערכת חינוך, ומוכנים לעשות צעד לקראת חינוך שמכוון לצרכיו של הילד המתחנך עצמו. בחינוך ולדורף עובד המורה מתוך תחושת שליחות, חיפוש רוחני ורצון להתפתחות אישית, כשהוא שואל עצמו: מה בדיוק צריכה הילדה היושבת מולו בשלב זה של התפתחותה.
תשאלו - מה לכל זה ולשאלת המדע?
ובכן,
הדרך שבה אנחנו מדברים ועושים מדע מאד חשובה בכלל, ובתחום החינוך במיוחד. מדעי הטבע מכוונים לכאורה לעבודה מתוך חשיבה, מתוך היכולת האנושית להסביר את הדברים, ליצור מודלים המתארים ומסבירים את הטבע, את העולם. מה שלפעמים אנו שוכחים הוא כי המודלים שאנו יוצרים הם לא ממש ה"אמת", והם 'רק' מתארים את העולם ואת תופעותיו באופן שיספק את דרישותינו האינטלקטואליות בשלב זה של התפתחות האנושות.
בעבר היו תיאוריות אחרות, מודלים שונים שהסבירו את העולם. למשל, תיאוריה שהסבירה מאד יפה כיצד כל גרמי השמיים מסתובבים סביב כדור הארץ. והמודל הזה התחלף בתיאוריה אחרת, שמתארת את מערכת השמש בה אנחנו יושבים על 'רק' עוד כוכב לכת. כלומר, תיאוריות מתחלפות, ויש להן אורך חיים מסוים. מאחר והתיאוריות נוצרות על ידי אנשים, כמוני וכמוך, הן נבנות בהתאם למבנה החברתי, לחשיבה הפוליטית ולדרך החשיבה האנושית של התקופה, מה שנקרא "רוח הזמן" (כפי שאמר הפילוסוף הגרמני הרדר).
אז אם "רוח הזמן" היא זו שנותנת השראה לאנשי המדע לבנות את התיאוריות שלהם, סביר להניח שרוח הזמן שלנו, כעת, תשתנה גם היא, ואיתה יגיעו תיאוריות אחרות, טובות יותר. אם זנחנו תיאוריות ומודלים מדעיים שנראו לנו אמת לאמיתה והתגשמות הידע הטהור והנכון עלי אדמות, הרי נדמה שגם התיאוריות של היום יעברו די בקרוב להיות היסטוריה. זה קורה היום בקצב מואץ יותר ויותר, עם ההאצה בקצב יצירת הידע בעולם.
השאלה היא רק: מי יהיה מספיק אמיץ, מספיק פתוח ורעב להסברים אחרים, מספיק יצירתי ובעל דמיון בכדי לפתח את התיאוריה הבאה? וזה מביא אותי לקשקוש מקושקש.
קיבלתי אתמול את הספר הזה, מתנה ליומולדת, ומאד התרגשתי לקרוא בו. ספר ילדים, על אחד "קשקוש מקושקש", בן, שנולד לאמא אליפסה ולאבא מלבן. והוא היה משהו מיוחד בחברה "אנושית" של צורות מאד מסודרות: מלבנים, משולשים ועיגולים. והוא היה ילד מאד אחר, ומוזר, וכולם לעגו לו בגן, עד שהוא ממש הצטער על שנולד 'כזה'.
ואז בא השינוי, אחרי לילה חלומי של שינה מתוקה - מישהו גילה אותו, והוא הבין שהוא חשוב, ונולד לו 'שיר אישי קשקושי' - אבל לא אספר לכם את הכל, כדי שתרוצו לקנות את הספר לילדים.
ואני הרגשתי שאנחנו בחינוך ולדורף עובדים מתוך כבוד והערכה לכל ילד באשר הוא, מלבן, משולש או קשקוש מקושקש. שיש בי כבוד גם לאותו ילד שלא אומר את התשובה ה"נכונה", ולילדה שפתאום מתחילה לשיר באמצע השיעור. שאני מוכן לקבל הערות מוזרות, אחרות, לא מקובלות על הדגמה של ניסוי שאני עושה בכיתה, ושכולנו יכולים ללמוד מאותן הערות. שכדאי לפעמים לעצור בלימוד, להשהות רגע את ההוראה והשינון של התיאוריה המקובלת, בכדי לשמוע רעיון שצץ ברוחה של אותה ילדה שיושבת מתביישת בפינה.
שדווקא אותם ילדים אחרים, מוזרים, שיש להם חשיבה יצירתית, מדמיינת וקצת משוגעת, יכולים להיות אלה שיביאו את התיאוריה הבאה המקובלת בביולוגיה, בכימיה או בפסיכולוגיה. שדווקא ילד שלא נחשב בכיתה, יכול לחשוב אחרת על משבר האקלים או בעיית האנרגיה ולהביא פתרונות ממקום שאף ילד אחר, חכם ומבריק, לא היה מעיז לחשוב עליו.
אולי לשם עלינו לכוון - דווקא לאותם ילדים שלא ממש מבינים את מה שאנחנו מלמדים, וחושבים קצת אחרת על מה שהם רואים. לאותו ילד עצוב ונעלב, ואולי אפילו דחוי ומבויש.
ממש קשקוש מקושקש.
אתמול בכנס "אדם עולם" פגשתי מורים וגם הורים רבים שמודעים לבעייתיות שבקיומה של מערכת חינוך, ומוכנים לעשות צעד לקראת חינוך שמכוון לצרכיו של הילד המתחנך עצמו. בחינוך ולדורף עובד המורה מתוך תחושת שליחות, חיפוש רוחני ורצון להתפתחות אישית, כשהוא שואל עצמו: מה בדיוק צריכה הילדה היושבת מולו בשלב זה של התפתחותה.
תשאלו - מה לכל זה ולשאלת המדע?
ובכן,
הדרך שבה אנחנו מדברים ועושים מדע מאד חשובה בכלל, ובתחום החינוך במיוחד. מדעי הטבע מכוונים לכאורה לעבודה מתוך חשיבה, מתוך היכולת האנושית להסביר את הדברים, ליצור מודלים המתארים ומסבירים את הטבע, את העולם. מה שלפעמים אנו שוכחים הוא כי המודלים שאנו יוצרים הם לא ממש ה"אמת", והם 'רק' מתארים את העולם ואת תופעותיו באופן שיספק את דרישותינו האינטלקטואליות בשלב זה של התפתחות האנושות.
בעבר היו תיאוריות אחרות, מודלים שונים שהסבירו את העולם. למשל, תיאוריה שהסבירה מאד יפה כיצד כל גרמי השמיים מסתובבים סביב כדור הארץ. והמודל הזה התחלף בתיאוריה אחרת, שמתארת את מערכת השמש בה אנחנו יושבים על 'רק' עוד כוכב לכת. כלומר, תיאוריות מתחלפות, ויש להן אורך חיים מסוים. מאחר והתיאוריות נוצרות על ידי אנשים, כמוני וכמוך, הן נבנות בהתאם למבנה החברתי, לחשיבה הפוליטית ולדרך החשיבה האנושית של התקופה, מה שנקרא "רוח הזמן" (כפי שאמר הפילוסוף הגרמני הרדר).
אז אם "רוח הזמן" היא זו שנותנת השראה לאנשי המדע לבנות את התיאוריות שלהם, סביר להניח שרוח הזמן שלנו, כעת, תשתנה גם היא, ואיתה יגיעו תיאוריות אחרות, טובות יותר. אם זנחנו תיאוריות ומודלים מדעיים שנראו לנו אמת לאמיתה והתגשמות הידע הטהור והנכון עלי אדמות, הרי נדמה שגם התיאוריות של היום יעברו די בקרוב להיות היסטוריה. זה קורה היום בקצב מואץ יותר ויותר, עם ההאצה בקצב יצירת הידע בעולם.
השאלה היא רק: מי יהיה מספיק אמיץ, מספיק פתוח ורעב להסברים אחרים, מספיק יצירתי ובעל דמיון בכדי לפתח את התיאוריה הבאה? וזה מביא אותי לקשקוש מקושקש.
קיבלתי אתמול את הספר הזה, מתנה ליומולדת, ומאד התרגשתי לקרוא בו. ספר ילדים, על אחד "קשקוש מקושקש", בן, שנולד לאמא אליפסה ולאבא מלבן. והוא היה משהו מיוחד בחברה "אנושית" של צורות מאד מסודרות: מלבנים, משולשים ועיגולים. והוא היה ילד מאד אחר, ומוזר, וכולם לעגו לו בגן, עד שהוא ממש הצטער על שנולד 'כזה'.
ואז בא השינוי, אחרי לילה חלומי של שינה מתוקה - מישהו גילה אותו, והוא הבין שהוא חשוב, ונולד לו 'שיר אישי קשקושי' - אבל לא אספר לכם את הכל, כדי שתרוצו לקנות את הספר לילדים.
ואני הרגשתי שאנחנו בחינוך ולדורף עובדים מתוך כבוד והערכה לכל ילד באשר הוא, מלבן, משולש או קשקוש מקושקש. שיש בי כבוד גם לאותו ילד שלא אומר את התשובה ה"נכונה", ולילדה שפתאום מתחילה לשיר באמצע השיעור. שאני מוכן לקבל הערות מוזרות, אחרות, לא מקובלות על הדגמה של ניסוי שאני עושה בכיתה, ושכולנו יכולים ללמוד מאותן הערות. שכדאי לפעמים לעצור בלימוד, להשהות רגע את ההוראה והשינון של התיאוריה המקובלת, בכדי לשמוע רעיון שצץ ברוחה של אותה ילדה שיושבת מתביישת בפינה.
שדווקא אותם ילדים אחרים, מוזרים, שיש להם חשיבה יצירתית, מדמיינת וקצת משוגעת, יכולים להיות אלה שיביאו את התיאוריה הבאה המקובלת בביולוגיה, בכימיה או בפסיכולוגיה. שדווקא ילד שלא נחשב בכיתה, יכול לחשוב אחרת על משבר האקלים או בעיית האנרגיה ולהביא פתרונות ממקום שאף ילד אחר, חכם ומבריק, לא היה מעיז לחשוב עליו.
אולי לשם עלינו לכוון - דווקא לאותם ילדים שלא ממש מבינים את מה שאנחנו מלמדים, וחושבים קצת אחרת על מה שהם רואים. לאותו ילד עצוב ונעלב, ואולי אפילו דחוי ומבויש.
ממש קשקוש מקושקש.
היום קיבלתי הוכחה ליתרון שבשונות שהעלת ניר.
השבמחקשלקרוא "היטב" זה לאו דווקא יתרון. שלהתפרץ ללא הצבעה לפעמים יסייע לנו.
אחד הילדים הביא לכיתה חידה, אותה רשמנו על הלוח:
כחול לבן
ורוד _____
נסו להשלים את החסר.
הילדים החלו לזרוק תשובות.
אחד אמר צהוב, שניה שחור, שלישי כתום.
חלק ניסו לנחש חיה (אנו בתקופת אדם וחיה).
ואחד הלין שהוא לא מצליח לקרוא... עניתי לו שאני ממש לא יכול לעזור לו לקרוא הפעם, כי זה יהרוס את החידה - וזה היה הרמז לכיתה.
אחת הבנות מתעשתת, מצביעה ומנסה לקרוא אחרת -
"כ-חול ל-בן ו-רוד..."
(היא ניסתה לפתור תוך הפרדה למילים אחרות.)
שיבחתי אותה על כך שהיא הפגינה קו מחשבה חדש, יצירתי, פורץ דרך - שיסייע לנו.
והנה ילדה אחרת, מתפרצת וקוראת - שלא בתורה "כָּחוֹל לֶבֶּן ורוד ל"
גם אותה שיבחתי, רחמנא לצלן - והרי היא התפרצה...
ואז אחד הילדים, שכל מה שהוא היה צריך זה את הקריאה ה"שגויה", הצביע ואמר את התשובה "לָבַּת!"
לולא היתה התקשות בקריאה (לא מקובל!), לולא היה ניסיון לקריאה שלא בדרך הרגילה (מה זה?!), לולא היתה התפרצות ללא הצבעה (אותך למנהלת!) - יתכן שהיינו תקועים עוד זמן רב.
איזה יופי.
השבמחקתראה כמה הרווחנו כולנו מהגישה היותר פתוחה שלך, ירון:
יותר אומץ, חכמה, איזון בכיתה, הבנה וחשיבה, הרבה רגש ובכלל -
התפתחות.
נהדר.
איזה יופי.
השבמחקתראה כמה הרווחנו כולנו מהגישה היותר פתוחה שלך, ירון:
יותר אומץ, חכמה, איזון בכיתה, הבנה וחשיבה, הרבה רגש ובכלל -
התפתחות.
נהדר.